| Chapter 3 |
1 | ותהי המלחמה ארכה
בין בית שאול ובין
בית דוד ודוד הלך
וחזק ובית שאול
הלכים ודלים׃
|
|
2 | וילדו לדוד בנים
בחברון ויהי בכורו
אמנון לאחינעם
היזרעאלת׃
|
|
3 | ומשנהו כלאב
לאביגל אשת נבל
הכרמלי והשלשי
אבשלום בן־מעכה
בת־ תלמי מלך
גשור׃
|
|
4 | והרביעי אדניה
בן־חגית והחמישי
שפטיה בן־אביטל׃
|
|
5 | והששי יתרעם לעגלה
אשת דוד אלה ילדו
לדוד בחברון׃
|
|
6 | ויהי בהיות המלחמה
בין בית שאול ובין
בית דוד ואבנר היה
מתחזק בבית שאול׃
|
|
7 | ולשאול פלגש ושמה
רצפה בת־איה ויאמר
אל־אבנר מדוע באתה
אל־פילגש אבי׃
|
|
8 | ויחר לאבנר מאד
על־דברי איש־בשת
ויאמר הראש כלב
אנכי אשר ליהודה
היום אעשה־חסד
עם־בית שאול אביך
אל־אחיו ואל־מרעהו
ולא המציתך ביד־
דוד ותפקד עלי עון
האשה היום׃
|
|
9 | כה־יעשה אלהים
לאבנר וכה יסיף לו
כי כאשר נשבע יהוה
לדוד כי־כן
אעשה־לו׃
|
|
10 | להעביר הממלכה
מבית שאול ולהקים
את־כסא דוד
על־ישראל
ועל־יהודה מדן
ועד־באר שבע׃
|
|
11 | ולא־יכל עוד להשיב
את־אבנר דבר
מיראתו אתו׃
|
|
12 | וישלח אבנר מלאכים
אל־דוד תחתו לאמר
למי־ארץ לאמר כרתה
בריתך אתי והנה
ידי עמך להסב אליך
את־כל־ישראל׃
|
|
13 | ויאמר טוב אני
אכרת אתך ברית אך
דבר אחד אנכי שאל
מאתך לאמר לא־
תראה את־פני כי
אם־לפני הביאך את
מיכל בת־שאול בבאך
לראות את־פני׃
|
|
14 | וישלח דוד מלאכים
אל־איש־בשת
בן־שאול לאמר תנה
את־אשתי את־מיכל
אשר ארשתי לי במאה
ערלות פלשתים׃
|
|
15 | וישלח איש בשת
ויקחה מעם איש מעם
פלטיאל בן־לוש׃
|
|
16 | וילך אתה אישה
הלוך ובכה אחריה
עד־בחרים ויאמר
אליו אבנר לך שוב
וישב׃
|
|
17 | ודבר־אבנר היה
עם־זקני ישראל
לאמר גם־תמול
גם־שלשם הייתם
מבקשים את־דוד
למלך עליכם׃
|
|
18 | ועתה עשו כי יהוה
אמר אל־דוד לאמר
ביד דוד עבדי
הושיע את־עמי
ישראל מיד פלשתים
ומיד כל־איביהם׃
|
|
19 | וידבר גם־אבנר
באזני בנימין וילך
גם־אבנר לדבר
באזני דוד בחברון
את כל־אשר־טוב
בעיני ישראל
ובעיני כל־בית
בנימן׃
|
|
20 | ויבא אבנר אל־דוד
חברון ואתו עשרים
אנשים ויעש דוד
לאבנר ולאנשים
אשר־אתו משתה׃
|
|
21 | ויאמר אבנר אל־דוד
אקומה ואלכה
ואקבצה אל־אדני
המלך את־כל־ ישראל
ויכרתו אתך ברית
ומלכת בכל
אשר־תאוה נפשך
וישלח דוד את־אבנר
וילך בשלום׃
|
|
22 | והנה עבדי דוד
ויואב בא מהגדוד
ושלל רב עמם הביאו
ואבנר איננו
עם־דוד בחברון כי
שלחו וילך בשלום׃
|
|
23 | ויואב וכל־הצבא
אשר־אתו באו ויגדו
ליואב לאמר
בא־אבנר בן־נר אל־
המלך וישלחהו וילך
בשלום׃
|
|
24 | ויבא יואב אל־המלך
ויאמר מה עשיתה
הנה־בא אבנר אליך
למה־זה שלחתו וילך
הלוך׃
|
|
25 | ידעת את־אבנר
בן־נר כי לפתתך בא
ולדעת את־מוצאך
ואת־מבואך ולדעת
את כל־אשר אתה
עשה׃
|
|
26 | ויצא יואב מעם דוד
וישלח מלאכים אחרי
אבנר וישבו אתו
מבור הסרה ודוד לא
ידע׃
|
|
27 | וישב אבנר חברון
ויטהו יואב אל־תוך
השער לדבר אתו
בשלי ויכהו שם
החמש וימת בדם
עשה־אל אחיו׃
|
|
28 | וישמע דוד מאחרי
כן ויאמר נקי אנכי
וממלכתי מעם יהוה
עד־עולם מדמי אבנר
בן־נר׃
|
|
29 | יחלו על־ראש יואב
ואל כל־בית אביו
ואל־יכרת מבית
יואב זב ומצרע
ומחזיק בפלך ונפל
בחרב וחסר־לחם׃
|
|
30 | ויואב ואבישי אחיו
הרגו לאבנר על אשר
המית את־עשהאל
אחיהם בגבעון
במלחמה׃
|
|
31 | ויאמר דוד אל־יואב
ואל־כל־העם
אשר־אתו קרעו
בגדיכם וחגרו שקים
וספדו לפני אבנר
והמלך דוד הלך
אחרי המטה׃
|
|
32 | ויקברו את־אבנר
בחברון וישא המלך
את־קולו ויבך
אל־קבר אבנר ויבכו
כל־העם׃
|
|
33 | ויקנן המלך
אל־אבנר ויאמר
הכמות נבל ימות
אבנר׃
|
|
34 | ידך לא־אסרות
ורגליך לא־לנחשתים
הגשו כנפול לפני
בני־עולה נפלת
ויספו כל־העם
לבכות עליו׃
|
|
35 | ויבא כל־העם
להברות את־דוד לחם
בעוד היום וישבע
דוד לאמר כה
יעשה־לי אלהים וכה
יסיף כי אם־לפני
בוא־השמש אטעם־לחם
או כל־ מאומה׃
|
|
36 | וכל־העם הכירו
וייטב בעיניהם ככל
אשר עשה המלך
בעיני כל־העם טוב׃
|
|
37 | וידעו כל־העם
וכל־ישראל ביום
ההוא כי לא היתה
מהמלך להמית את־
אבנר בן־נר׃
|
|
38 | ויאמר המלך
אל־עבדיו הלוא
תדעו כי־שר וגדול
נפל היום הזה
בישראל׃
|
|
39 | ואנכי היום רך
ומשוח מלך והאנשים
האלה בני צרויה
קשים ממני ישלם
יהוה לעשה הרעה
כרעתו׃
|
|