| Chapter 3 |
1 | לכל זמן ועת לכל־חפץ תחת השמים׃
|
|
2 | עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע׃
|
|
3 | עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות׃
|
|
4 | עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד׃
|
|
5 | עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק׃
|
|
6 | עת לבקש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך׃
|
|
7 | עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר׃
|
|
8 | עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום׃
|
|
9 | מה־יתרון העושה באשר הוא עמל׃
|
|
10 | ראיתי את־הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו׃
|
|
11 | את־הכל עשה יפה בעתו גם את־העלם נתן בלבם מבלי אשר לא־ימצא האדם את־המעשה אשר־עשה האלהים מראש ועד־סוף׃
|
|
12 | ידעתי כי אין טוב בם כי אם־לשמוח ולעשות טוב בחייו׃
|
|
13 | וגם כל־האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל־עמלו מתת אלהים היא׃
|
|
14 | ידעתי כי כל־אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו׃
|
|
15 | מה־שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את־נרדף׃
|
|
16 | ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע׃
|
|
17 | אמרתי אני בלבי את־הצדיק ואת־הרשע ישפט האלהים כי־עת לכל־חפץ ועל כל־המעשה שם׃
|
|
18 | אמרתי אני בלבי על־דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם־בהמה המה להם׃
|
|
19 | כי מקרה בני־האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן־הבהמה אין כי הכל הבל׃
|
|
20 | הכל הולך אל־מקום אחד הכל היה מן־העפר והכל שב אל־העפר׃
|
|
21 | מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ׃
|
|
22 | וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי־הוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו׃
|
|